יום שישי 9.00 בבוקר,
עוצרת לתדלק את עצמי בקפה הפוך ונוסעת לכיוון הקליניקה.
ברקע שומעת שיר מוכר וכיפי של חווה אלברשטיין ומזמזמת לי להנאתי:
"שלום..אני נוסעת..
אבל בלונדון יש יותר סרטים,
בלונדון יש מוסיקה טובה,
בלונדון טלוויזיה מצויינת,
בלונדון אנשים יותר אדיבים.."
ופתאום המשפט הזה שלא נראה לי שיש מי שלא מכיר:
"..כך שהייאוש נעשה יותר נוח.."
כל השנים שרתי את השיר הזה בלופ,
בכלל לא עצרתי להתעכב על המשפט ופתאום בין לגימה לזימזום הוא הכה בי:
כל כך הרבה אנשים מוכנים לחיות בייאוש נוח, בכלוב של זהב, בגסיסה איטית עד הפנסיה, בזוגיות מאמללת, בעבודה מדכאת, במקצוע שנתקעו איתו
ובאפס אבל אפס תודעת אושר.
אז מה פספסתי?
למישהו כאן על הפלאנטה לא ברור שמדובר כאן בחיים של "כאן ועכשיו"?
שזה One way ticket (כרטיס חד כיווני),
ושיום שעובר אינו חוזר..?
ואם זה ברור לכולם אז איך זה שעדיין אנשים מוכנים להתפשר על האושר שלהם?
האושר הוא עניין של החלטה ועניין של התמדה, גם כשקשה וגם כשהוא נראה שייך לאנשים אחרים.
איזו החלטה היום את לוקחת בשביל האושר שלך?
על מה את לא מוכנה יותר להתפשר?
מוזמנת לכתוב לי 💛
.
.
.
.