ניפוץ תקרות הזכוכית זה אולי אחד הדברים שהכי יושבים לי בתודעה בעשייה שלי בחיים.
לכולנו קיימת תקרת זכוכית, ההבדל בין מי שמצליח למי שלא הוא הוא הנכונות לפרוץ אותן שוב ושוב.
זה בטח נשמע קלישאתי המושג הזה "תקרת הזכוכית" אבל הוא בעצם מספר כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת עבור החלומות שלנו.
אני חושבת שההבדל בין מי שנמצא בעשייה והגשמת החלומות שלו לבין מי שבוחר (כן, כן! בחירה אקטיבית) להיות בהימנעות הוא היכולת לנפץ שוב ושוב את תקרות הזכוכית שלו עצמו.
אני כותבת את המילים ומיתנגן לי בראש השיר של מוקי: "אני נופל וקם, נופל וקם, אף פעם לא אפסיק ללכת, אני נופל וקם בראש מורם..".
העניין הוא שיותר מפחיד אותי לא לעשות ולהצטער מאשר לעשות ולקחת את הסיכון שאולי אכשל.
אני לוקחת בחשבון נפילות, כשלונות אבל להיות ב safe side (הצד הבטוח) זה לא הקטע שלי.
אני כל פעם בוחרת עם איזה תקרות זכוכית אני מתעמתת,
אני מחשבת זוויות ומהירות התנגשות ומתפוצצת עליהן, זו הדרך שבחרתי.
זו אני או הן, ונחשו מה?? אין לי שום כוונה לוותר.
מזהה את תקרת הזכוכית האישית שלך?
תזכרי, החיים זה כאן ועכשיו וזה הזמן שלך!
