כל החיים האמנתי במשוואה שמי שנמצא לצידי כשקשה לי הוא חבר אמיתי.
הרי כשאנחנו במקומות נמוכים ומישהו נמצא שם עבורנו להכיל את הקושי, את הבכי או את ההתפרקות זה חייב להיות אדם קרוב מאד.
בשנים האחרונות נחתה עלי הארה של ממש ואני חולקת איתכם את התובנה שלי:
הבנתי שלמעשה חבר טוב או אדם קרוב לא נמדד רק ביכולת שלו להיות לצידנו כשקשה, זה כשלעצמו תנאי הכרחי לחברות, אלא שקיים תנאי משלים וחשוב לא פחות והוא- האם אותו חבר או אדם קרוב יכול להיות איתכם כשטוב לכם ואם לדייק עוד קצת את התובנה:
מי יכול להכיל את ההצלחות שלי?
בהתחלה זה נשמע לי מעט מוזר, הרי מי שאיתי כשקשה לי הוא בוודאות איש קרוב, אבל אז התבוננתי על החיים,
( זוכרים שאני עושה zoom in ו zoom out? ואם לא זוכרים כנסו לפוסט הקודם),
וראיתי שלעיתים כשאנחנו נמצאים במקומות של הצלחה או מקומות גבוהים ישנם כאלו שלא יודעים להתמודד איתם והקשר הקרוב מתרופף, מתרחק ולעיתים אף מתפוגג.
לדוגמה, מכירים את המקרים האלה שאחד מבני הזוג עושים שינוי חיצוני והשני לא מצליח להכיל את השינוי ובסופו של דבר הזוגיות מתפרקת?
או למשל חברים קרובים שלא יודעים להכיל איזו הצלחה שלכם ופתאום מתרחקים או נעלמים?
אז מה עושים עם תובנה כזו משמעותית?
1. מבינים שמי שאוהב אותנו באמת כמו שאנחנו, אוהב אותנו ברע אבל גם בטוב ויכול להכיל אותנו ואת העוצמות שלנו.
2. שואלים את עצמנו האם נכון לנו שיש בקרבתנו אנשים שלא יודעים להכיל את הטוב או את ההצלחות שלנו?
3. ואז, מה עושים עם זה? האם מנהלים שיחה כנה ועמוקה על המצב או האם הפער כל כך משמעותי וגדול שכבר משחררים את אותו קשר או חברות?
בעיני מאד תלויה מידת הקרבה לאדם וגם החוסן הנפשי שלנו במצבי פרידה.
4.מבינים שיש אותנו לעצמנו תמיד ואנחנו כוח בלתי רגיל, בטוב וברע ("אם אין אני לי מי לי").
אני החלטתי שבחיי, האנשים שאיתי ולידי יהיו כאלה שמצליחים לאהוב ולחזק אותי במקומות הנמוכים ובטח ובטח במקומות הגבוהים, הם חומת המגן והם המבצר.
ואת יקרה, האם עצרת פעם לשאול את עצמך מי מכיל את ההצלחות שלך? ומי איתך כשטוב לך, כשאת גדלה ומצליחה?
מוזמנת לענות לעצמך בכנות וגם כאן
בפוסט על שאלה שדורשת מחשבה ואומץ, ואני יודעת שאת אמיצה!
.
.
.
.