אני אוהבת את דודו טסה,
הייתי פעמיים בהופעה שלו בזאפה ואיך לומר:
הוא בא נטו לשיר ונמצא פחות באינטרקציה עם הקהל, ועדיין אני כל כך נהנית מהסגנון העשיר שהוא מביא, מהקול המיוחד שלו ומהיכולת שלו להיות שונה ואותנטי, סוג של גאון מוסיקלי.
אבל אם יש משהו שהצליח תמיד להעיף אותי למחשבות גבוהות והתבוננות פנימה הוא משפט בשיר שלו:
"עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה".
אל תתבלבלו, לא תמיד הייתי שם.
היו לא מעט שנים בהם היה נוח לי המוכר, הבטוח והשמור.
החשיפה הייתה חשופה לי והפחד מכישלון ישב לי על הכתף השמאלית כמו תוכי צורמני שמנסה להגניב חששות פנימה, שורק לי ישר לתוך האוזן.
בחיי שהרבה יותר קל לא להתעמת עם הפחדים ועם החשיפה ולהשאר במקום הנוח והבטוח, "אין" כשלונות, לפחות לא כאלו שכולם רואים!
הכל נראה מעולה, פוטוגני.
אבל אז הבנתי,
שמושלם זה ממש לא בשבילי,
אני מעדיפה להיכשל פעם אחרי פעם ובסוף להיות מסוגלת להגשים את החלומות שלי מאשר לשבת ב safe side (הצד הבטוח).
אז מה עשיתי?
שחררתי את התוכי ונפרדתי ממנו לשלום,
והתחלתי להקשיב לקול הפנימי והמדוייק שלי, לאינטואציות שלי, לכוחות וליכולות שלי ולכל מה שאני יודעת על עצמי.
נתתי לעצמי זמן חסד לעשות ולטעות,
לקום וליפול,
חישבתי מסלול מחדש וכיילתי את הווייז הפנימי.
אני מאפשרת לעצמי לעשות, גם במחיר של נפילה,
כי את החלומות שלי אף אחד לא יכניס לשום מגירה, בטח לא אני.
ואת? מה איתך?
איזה חלומות גדולים את מאחלת לעצמך?
איזה מגירות עדיין לא פתחת?
.
.
.
.